קסם חבוי ובלתי נתפס

בשיכוני תל-אביב של שנות הששים היתה אסיה כמין קסם גיאוגרפי חבוי ובלתי נתפס. בודדים, שביקרו אז בעיקר בהודו היו מתדפקים לעתים על דלת בית הורי ומציעים למכירה בדים שזורים, רקמות ססגוניות וחפצי אמנות אותם שלפו בערבוביה מתיקים תפוחים. אמי היתה מרפרפת עליהם באצבעותיה וליבה נפעם ויוצא אל הרחוק והבלתי מוכר.

כילד הייתי חייב להיזהר בהשתובבות בסלון ביתנו הקטן, שם עמד על מדף גבוה אגרטל פורצלן סיני קטן ומעוטר. היתה זו מתנה יקרת ערך של ידידת המשפחה, שנמלטה מרוסיה אל שנחאי בימי מלחמת העולם השניה. ממעט הדברים שהצליחה להביא עמה מסין הרחוקה לישראל בחרה לתת לאמי את הכד השברירי. שנים אחר-כך נחמץ לבי, כאשר ראיתי עשרות כמותו נמכרים בשווקי סין בפרוטות.

שלושים שנים עברו מאז נחתתי לראשונה בשדה התעופה של בנגקוק, מתקשה להסתגל לגל הלחות הלוהט שהיכה בי בפתח המטוס ולא הרפה גם בלילה. שלושים שנים מאז התחלתי ללמוד להבחין בין סינים ליפאנים, בין בודהיזם להינדואיזם, בין אטריות פאטאי לאטריות אודון. שלושים שנים בהן התעמקתי ביסודות הדת העממית הסינית, נדבקתי בהתלהבות הנס הכלכלי העובר על אסיה ועקבתי אחר המאבק המדיני על עתידה של הונג-קונג. שלושים שנים בהן הפכתי ממטייל תרמיל ישראלי, המנוע מלהיכנס לרוב מדינות אסיה, בשל העדר יחסים מדיניים עמן, עד לשובי כאיש עסקים, דיפלומט ותושב לאותן מדינות ממש. שלושים שנים בהן הפכתי ממשקיף מן הצד לחלק מתבנית הנוף האנושי באסיה.

במשך השנים קהתה רגישותי ואבדה תמימותי. בנסיעותיי הרבות אני מתקנא לעתים בצעירים שאני פוגש, שמטיילים לראשונה ומתבוננים סביב כמו בתיאטרון חושים מרתק. רק חוש הריח שומר אצלי על חיוניותו גם אחרי כל אותם ביקורים. בשולי הנהר בבנגקוק זהו ריח משכר של קטורת, המהול בריח רקבובית מתקתק ובחמצמצות של פירות טרופיים, שמיצם ניגר אל המדרכה. בסמטאות של טוקיו זהו ריח איטריות מבושלות, הנישא עם האדים המהבילים העולים מדוכני המזון, לצד ניחוחות של טיגון טמפורה וכיסוני גיוזה זהובים. בשווקי הלילה של טייפה נמהל ריח הקטורת בריחות טיגון הטפניאקי ובעשן אגזוזי הקטנועים.