האישה מסצ'ואן

בעיר צ'נגדו, בירת פרובינציית סצ'ואן שבסין, פגשתי אישה צעירה בבית תה קטן על שפת הנהר. המקום היה סמוך למספר בתי מלון ואכסניות והיה שוקק מטיילים מערביים. בו-ז'או למדה אז כימיה לתואר שני באוניברסיטת צ'נגדו וכמו סטודנטיות אחרות נהגה לשבת במקום, להתיידד עם התיירים ולהציע להם את שירותי ההדרכה שלה באנגלית. כך שכרתי את שירותיה כמדריכה לסדנאות המשי של צ'נגדו, לבתי החרושת של העיר ולאתריה. בנסיעות המשותפות ובסיורים בעיר התמכרתי לסינית היפה הזו ופיתחתי עמה קשר מיוחד.

באותם ימים של תחילת שנות התשעים אסרו השלטונות על נשים סיניות להתרועע עם גברים מערביים ביחידות, מעשה שתוצאתו הייתה כרוכה לעתים בחקירות מתישות לבני הזוג בתחנת המשטרה המקומית. כך ויתרתי מראש על האפשרות לחזר אחרי בו ז'או והנחתי שהמשיכה אליה תתפוגג במסע ההרפתקני שעמד בפני - טיפוס אל ראשי ההרים הקדושים בסין.

עברו מספר שבועות אבל כל הטיסה בחזרה להונג-קונג לא יכולתי להפסיק מלחשוב על בו ז'או. לאחר התלבטויות החלטתי לאזור אומץ ולהתמסר לתחושותיי: כתבתי לבו ז'או שאני חושב שנוצר בינינו קשר מיוחד בימים הספורים בהם הכרנו, ושהייתי שמח להעמיק את ההיכרות עמה. "מאחר ואין ביכולתנו לעשות זאת בסין", כתבתי, "אני מציע שאשלח לך כרטיס טיסה ומכתב הזמנה לבקר בישראל, כאן נוכל לבלות יחדיו ככל שנחפוץ". ידעתי שאני מסתכן בהצהרת אהבים זו, שכן הפיתוי לצאת מסין אז היה עצום לכל סיני, גם במחיר נישואי נוחות. בודדים הורשו אז להחזיק בדרכון ולצאת לחו"ל ולמתי מעט הייתה היכולת הכלכלית לממן זאת.

למרות זאת, בטחתי בכנותה של בו-ז'או ואף הייתי בטוח שהיא תשיב לי בחיוב. אלא, שמכתבה שהגיע אלי לאחר כחודש ימים היה מצמרר. בדיו שחורה שנמרחה בדמעות כתבה לי בו-ז'או את קורות החלק האחר של חייה, עליו לא ידעתי.

בהיותה סטודנטית לתואר ראשון התאהבה בו-ז'או במתרגל שלה באוניברסיטה, בחור צעיר ועני, שהממשלה מימנה את לימודי התואר השני שלו. היה זה החבר הראשון שלה ואהבתה הראשונה. הם נישאו זו לזה בזמן לימודיהם. עם סיום לימודיו של הבעל הגיע זמנו להחזיר לממשלה את התמורה עבור מימון לימודיו כפי שהתחייב מראש. הוא נשלח למשך שנתיים ללמד באוניברסיטה נידחת בפרובינציית שינג'יאנג הרחוקה, לא הרחק מצומת הגבולות של סין עם קזחסטן ומונגוליה, מרחק של ימי נסיעה רבים מצ'נגדו, כאשר מחיר כרטיס הרכבת בלבד הוא בשווי של מספר חודשי עבודה. כך, חודשים ספורים לאחר נישואיה נותרה בו-ז'או בעיר צ'נגדו לבדה ולא ראתה עוד את בעלה עד לפגישתה עמי, כשנה וחצי אחר-כך. בו-ז'או כתבה לי ארוכות על תחושת ההחמצה הגדולה שהיא נושאת עמה, על שהיא יודעת שהזמנתי הייתה יכולה לשנות את חייה, ועל הבכי הרב שמלווה אותה בלילות האחרונים. היא אף הודתה, שלצער על החמצת הקשר עמי נוסף צערה על כי נגזר עליה להישאר באותה אוניברסיטה חבוטה בעיר צ'נגדו.

שבועות ארוכים נשאתי בלבי תחושת געגוע עמוק אליה ובשנים הבאות המשכתי להתכתב עמה וללוות במכתבים את שובו של בעלה לצ'נגדו, את לידת בנה ואת זכיית בעלה במלגת לימודים בארצות הברית, מה שהביא גם אותה מאוחר יותר להתגורר עמו בלוס אנג'לס.

שנים אחר-כך שבתי אל העיר צ'נגדו בהזדמנויות שונות אך את בו-ז'או לא ראיתי עוד. בית התה המוצל שלשפת הנהר נעלם ובמקומו נבנה בניין חדש ודוחה למראה בציפוי קרמיקה ורודה וזגוגיות ירוקות בוהקות. הנהר הזורם הפך לתעלת ביוב מעופשת ומעלה צחנה, וזקני העיר לא נשאו עוד אל גדותיו ציפורי שיר בכלובי במבוק מקומרים.

כשעמדתי מול אותו בניין נדהמתי למראה השינוי ולבי נצבט, לא רק בשל היעדרה של בו-ז'או אלא, משום שלא יכולתי אפילו לשחזר את חווית אהבתי אליה בבית התה, שנותר חרוט רק בזיכרוני.