החתן מאמריקה

בגווילין פגשתי את ז'אנג. יותר נכון, הוא פגש בי, בשעה שרכבתי עם חבר בהיר שיער על אופניים סיניים שחורים ברחובות העיר. ז'אנג הבחין בזרים עגולי העיניים ורץ לעברי כשהוא מנופף בפיסת נייר בידו וקורא לי לעצור.

פיסת הנייר הייתה מכתב באנגלית, ולמרות שז'אנג דיבר אנגלית הוא התקשה להבין את כתב היד הצפוף. הקראתי לבקשתו את המכתב בקול רם והוספתי פרשנות על דברי הכותב. כל משפט שנראה בעיני טריוויאלי דרש הסבר, שכן ז'אנג ניסה להבין מה אולי מסתתר מאחורי הדברים ולמה באמת התכוון הכותב.

הסתבר, שז'אנג הוא מרצה למחשבים באוניברסיטה המקומית, בן 37, ויש לו אחות בת 30, בעלת תואר שני ברוקחות. לדבריו אחותו חכמה ויפה אך נותרה רווקה כי היא שואפת לעזוב את סין ולעבור להתגורר בארה"ב. ז'אנג עצמו נשמע כמעריץ נלהב של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הוא הסביר לי, שבמדינה בה ניתן להשתכר אלפי דולרים בחודש כולם מוכרחים להיות עשירים. מתוך דבריו הבנתי, שבעצם הוא מקווה שכאמריקאית תוכל אחותו לסייע גם לו ולייתר בני המשפחה להגר בעתיד לארה"ב.

ז'אנג סיפר לי שהוא כתב לבן משפחה רחוק, שכבר הצליח במשימה והתגורר בארה"ב, וביקש ממנו למצוא לאחותו שידוך מוצלח. הקרוב לא אכזב ואחרי מספר חודשים הגיע לביתם שבגווילין אביר החלומות האמריקאי. לאחר שנפגשו מספר פעמים הסכימו הגבר האמריקאי ואחותו של ז'אנג על נישואיהם ופתחו בסידורים הדרושים להגירתה. המכתב שהקראתי לז'אנג עסק בסידורים השונים שעל אחותו של ז'אנג לעשות לקראת הנסיעה לארה"ב.

מתוך חשד קל בכוונותיו של הבעל לעתיד שאלתי את ז'אנג מה הוא יודע עליו: במה הוא עוסק? האם הוא רווק או גרוש? "הוא אדם מאוד טוב", ענה לי ז'אנג, "אלמן עם שלושה ילדים". "אז אחותך בעצם תצטרך לטפל בהם?", שאלתי. "אה, הם כבר גדולים", ענה לי ז'אנג. "כל הילדים נשואים ויש להם ילדים משלהם. החתן בן 61".

בתמונה שצילם לשמחתי חברי בהיר השיער, שהמתין לי בשיעמום, אני מסביר לז'אנג המודאג את כוונות הכותב.